שובו של הויניל

הויניל חוזר. לאחר תקופת היעדרות ארוכה, מאז הושלך בבוז לטובת הקומפקט דיסק, הוא שב אלינו וצובר פופולריות גם בקרב חובבי המוזיקה מן השורה, ולא רק בקרב התקליטנים ששמרו לו נאמנות מאז ומעולם.
לא מאמינים? נסו את זה: מנוע החיפוש “Google" מעלה פי שניים תוצאות חיפוש למילה "ויניל" מאשר לבריטני ספירס. חיפוש המילה "LP" יפיק 3 מיליון תוצאות - יותר ממה שניתן היה לצפות ממכשיר טכנולוגי שהיינו בטוחים כי הוא עולם הולך ונעלם.
בארצות הברית ובאירופה מצבו של התקליט טוב בהרבה מאשר בישראל, ותוצאות החיפוש באינטרנט מאששות הנחה זו. כמעט 40 אחוזים מהאלבומים שיוצאים שם מודפסים גם בפורמט ויניל. בסגנונות מוזיקה מסויימים מדובר אף באחוז גבוה יותר. למעשה, מאז השפל הגדול ב-85' גדל נפח שוק הויניל בעולם המערבי בכ-7 עד 10 אחוזים בשנה.
אם כן, מה קורה בישראל?

שינוי

"ישראל וטורקיה", אומר אורן אדר בורלא מחנות "האוזן השלישית", "הן המדינות היחידות בהן הופסקה הדפסת הויניל לחלוטין". חברות התקליטים הישראליות הרגו אותו ללא סנטימנטים מיותרים, ובהדפסות המחודשות של תקליטים על גבי דיסקים אפשר גם לראות סוג של "וידוא הריגה". למרות זאת, מסתמן שינוי. בעלי חנויות תקליטים, או חנויות של פטיפונים וציוד עבורם, מדווחים על שינוי דרסטי שחל בשנתיים האחרונות מבחינת היקף הביקוש לויניל וכן מבחינת אופי הדורשים: יותר צעירים חובבי מוזיקה, פחות אספנים ודי. ג'ייז.
כיום יש במרכז תל-אביב מספר חנויות המתהדרות באוסף מכובד של תקליטי ויניל: "האוזן השלישית" (שינקין 21), "חור בשחור" (שלמה המלך 5), "קדמת עדן" (קינג ג'ורג' 40), "סקאלה" (בן-יהודה 41), "הקומה ה 13" (שלמה המלך 44) ו"קרמבו רקורדס" (שנקין 18). בסוכנות "אדר" (החשמונאים 105) ניתן לרכוש פטיפונים חדשים - ביתיים או מקצועיים - וכן מחטים, ראשים ומברשות מיוחדות.

המוטו

למרות הפריחה המסתמנת, אמנים ישראלים שירצו להדפיס את אלבומיהם על ויניל יצטרכו עדיין להרחיק עד אירופה. צ'כיה, ליתר דיוק, היא היעד המועדף על המוזיקאים חובבי הפלסטיק השחור. בנקודה זו נכנס לתמונה הלייבל התל-אביבי "פאסט מיוזיק", היחיד המפיק אלבומים בויניל. עד כה הפיק הלייבל 8 תקליטים, בהם של יובל בנאי ושל מאור כהן. שלושה נוספים נמצאים בשלבי הריון. המוטו שלהם, כפי שמגדיר זאת אמיר שור, מייסד "פאסט מיוזיק", הוא: "אם זה לא בתקליט זה לא מעניין". בהתאם למוטו, תקליטים מסויימים בחברה לא זוכים להיות מודפסים על גבי דיסק בכלל.
לאחרונה נפתח בצמוד לאולפן ההקלטות של "פאסט מיוזיק" מועדון הופעות קטן בשם "הפטיפון", בו ממוקם גם דוכן תקליטים בו ניתן לרכוש תקליטי אינדי, ג'אז וקלאסי חדשים המיובאים מארצות הברית ומגרמניה.

הצליל ה"חם"

על פי יגאל בובטה מ"קדמת עדן", "תקליט זה אהבה ודיסק זה פלירט". "הצליל פשוט יותר עגול, יותר חם", אומר אלי חיון, מבעלי "האוזן השלישית". הטענה המרכזית שלהם: האיכות של הויניל אינה גבוהה יותר, אלא שונה. ויש גם מטאפורה: לשמוע את ה"ביטלס" בדיסק זה כמו לקרוא את שייקספיר בתרגום לעברית - זה עדיין יפה, אבל זה פשוט לא זה.
סיבה אחת לאוורר את אוסף התקליטים הישן שלנו או של הורינו (מלבד הריח המופלא של החומר השחור הזה), היא שלא ניתן להשיג הכל על גבי דיסקים: ישנן יצירות מופת שהדרך היחידה להיחשף אליהן היא באמצעות תקליטים ישנים.
סיבה נוספת היא המחיר. אין כמו התחושה של לצאת מחנות תקליטים עם 15 אלבומים בפחות ממאה ש"ח. מחירי התקליטים נעים בין שקל בודד ועד כ-30 ש"ח עבור אלבום משומש. תקליטים של דיוויד בואי, פינק פלויד או ג'תרו טול יעלו מעט יותר, לעתים יתקרב מחירם לזה של דיסק. תקליטים חדשים - של פרל ג'אם או של ניל יאנג, למשל - יעלו לפחות כמו דיסק. בשל מגבלות המקום על ויניל, דיסק בודד הוא לפעמים תקליט כפול, ותקליט כפול - מחירו כפול.
ישנן דרכים פחות שמרניות לרכוש תקליטים: בחנויות לחפצי יד שנייה, בשוק הפשפשים או באמצעות מודעות בעיתונים שמציעות למכירה אוספים שלמים. הדרך האחרונה עשוייה להיות מעניינת במיוחד מכיוון שהיא מאפשרת לגלות מציאות שעשויות להתגלות כיקרות ערך. אמצעי זה הוא הזול והמהיר ביותר נוכח העובדה שדיסקים, גם משומשים, עדיין יקרים יחסית וכי לא הכל זמין באינטרנט כמו שנהוג לחשוב. מבחינת ערכו האספני, התקליט שמר על מעמדו על רקע התפוצה המתרחבת של הדיסקים הצרובים.

ההיררכיה

גם התקליטים נבדלים בינם לבין עצמם. הדבר מובן מאליו אם לוקחים בחשבון שההיסטוריה שלהם החלה בשנת 1888. הם נבדלים בקוטרם, במשקלם, בעומק החריצים ובמספר הסיבובים לדקה הנדרשים על מנת לנגנם. באופן כללי, השינויים נעו בכיוון של לאט יותר, קל יותר וממושך יותר.
כיום נותרו בשוק בעיקר תקליטי ה-33 סל"ד בקוטר 30 ס"מ. לצידם מעט תקליטי 45 סל"ד וסינגלים בני 7 אינצ'ים, אולם אלה פופולריים פחות משום שבישראל תמיד העדיפו אלבומים. מביני עניין טוענים שהדפסות שנעשו בישראל איכותיות פחות ועל כן הן זולות יותר. לגבי משקל התקליט, אין בהכרח יחס ישר לאיכות, למרות שהטענה היא שתקליט כבד יותר הוא איכותי יותר. בדרך כלל נע משקל התקליט בין 160 ל-180 גרם ואפשר גם למצוא תקליטים במשקל 240 גרם. נתון זניח זה היה מושפע רבות ממגמות אופנתיות. למשל, בשנות ה-70 שלטה ההעדפה ליתר גמישות וקלות-משקל. מה שכן, תנאי לאיכות משופרת הוא עומק ההדפסה ולכן רצוי להמר על תקליט כבד.

בזכות העיוות

ראובן מנשרוף, העורך והמייסד של המגזין "אקט מוזיקלי" ומטכנאי ההקלטות הבכירים בישראל, אומר על ההיבט הטכנולוגי של הנושא: " הויניל מוגבל טכנולוגית. הוא לא מגיע לרמות האכסון של המידע הדיגיטלי. לחריטה על חומר של ויניל, שהוא סוג של פלסטיק, יש בעיות מכניות. יש לו בלאי גדול, ומחט של פטיפון לא תבין מידע של הקלטות בעוצמות גבוהות ובתדרים מסוימים.
תקליט ויניל הוא אולי טוב לתקליטנים כי הוא נוח לשימוש ידני. לדיגיטל, לעומת זאת, יש "בעיה": כל חריקה קטנה נשמעת בבירור, אין מיסוך, בעוד שבסרט מגנטי ובהעברה לויניל יש רעשים מובנים שיוצרים מיסוך על ההפרעות. בהעברת אלבומיו לפורמט דיגיטלי היה צריך פרנק זאפה, שהיה נגן גיטרות רב אפקטים, להשתמש במכשור מיוחד כדי להעלים את הרעשים הרבים שהיו בתקליטיו.
ה"חום" הזה, שקיים כביכול בסרט מגנטי, נוצר כך: ברגע שההקלטה האנלוגית מגיעה לעוצמות גבוהות ועוברת את יכולת הספיגה של המדיה המגנטית, הסרט מעוות את הצליל ויוצר מעטפת של הרמוניות נעימות לאוזן. האוזן אוהבת את העיוותים האלה, שלא קיימים בפורמט הדיגיטלי.
בחזרה לתקליט יש גם שורשים ברמה רגשית, אומר מנשרוף. "יש בויניל הרבה מן הנוסטלגיה, כך שזה יותר ריטואל של אספנות. אבל האמת היא שברמה הטכנולוגית, לאחר השמעת בכורה, התקליט כבר אינו אותו דבר, גם אם משתמשים בפטיפון הכי טוב. מצד שני, יש להקפיד להשתמש במכשירי קומפקט דיסק משובחים בהאזנה לאינפורמציה דיגיטלית. אנשים רבים משתמשים במכשירים ממש לא טובים ואז מרגישים געגועים לפטיפון ה'ישן והטוב'".